מאזן של המאורעות בפינלנד

 

לאון טרוצקי

 

25  באפריל 1940

 

 

הם לא יכלו לחזות

 

"אנחנו" חזינו את הברית עם היטלר - כותבים שכטמן ובורנהם - אבל את תפיסת פולין המזרחית? את הפלישה לפינלנד? - לא, "אנחנו" לא יכלנו לחזות מאורעות אלו. מאורעות בלתי-סבירים לחלוטין ובלתי-צפויים כלל אלו מצריכים, הם מדגישים, תהפוכה מוחלטת בפוליטיקה שלנו. פוליטיקאים אלו עמלו תחת הרושם שסטלין היה זקוק לברית עם היטלר על-מנת לשחק אתו בג'ולים. הם "חזו" את הברית (מתי? היכן?) אבל לא יכלו לחזות מדוע היתה והיכן.

 

הם מכירים בזכותה של מדינת הפועלים לתמרן בין המחנות האימפריאליסטיים ולערוך הסכמים עם מחנה אחד כנגד השני. ברור שמטרתם של הסכמים אלו צריכה להיות הגנתה של מדינת הפועלים, רכישת יתרונות כלכליים, אסטרטגיים ואחרים, ואם הנסיבות מתירות, הרחבה של הבסיס של מדינת הפועלים. מדינת הפועלים המנוונת מנסה להשיג מטרות אלו בשיטותיה הביורוקרטיות, שבכל צעד ושעל מתנגשות באינטרסים של הפרולטריון העולמי. אבל מה בדיוק הוא כה בלתי-צפוי וכה בלתי-ניתן לחיזוי בניסיונו של הקרמלין להשיג כמירב יכולתו מהברית שלו עם היטלר?

 

אם הפוליטיקאים בישי-המזל שלנו לא הצליחו לחזות "זאת", הרי זה רק משום שהם לא הצליחו להתמודד עם אף שאלה אחת ברצינות עד לסופה. במהלך המשא-ומתן הממושך עם המשלחת האנגלו-צרפתית בקיץ 1939, דרש הקרמלין בגלוי שליטה צבאית על מדינות הבלטיות. משום שאנגליה וצרפת סירבו להעניק לו שליטה זו, הפסיק סטלין את המשא-ומתן. זה לבדו ציין בבירור שהסכם עם היטלר יבטיח לסטלין לפחות שליטה על המדינות הבלטיות. אנשים מבוגרים מבחינה פוליטית ניגשו לעניין זה בדיוק מנקודת מבט זו, כשהם שואלים                                                                 עצמם כיצד יבצע סטלין משימה זו? האם יפנה הוא לכוח צבאי? וכן הלאה. אולם מהלך המאורעות היה תלוי הרבה יותר בהיטלר מאשר בסטלין. בדרך כלל, מאורעות קונקרטיים אינם ניתנים לחיזוי. אבל הכיוון הכללי של המאורעות כפי שהם נפרשו לבסוף לא הכיל שום דבר חדש באופן מהותי.

 

בגלל ההתנוונות של מדינת הפועלים, על סף המלחמה האימפריאליסטית השניה, ברית-המועצות הינה חלשה הרבה יותר ממה שהיתה צריכה להיות. להסכם של סטלין עם היטלר היתה המטרה של הבטחת ברית-המועצות ממתקפה גרמנית, ובאופן כללי, הבטחת ברית-המועצות מלהיגרר אל מלחמה כוללת. כשהוא תופס את פולין, היה היטלר צריך להגן על עצמו ממזרח. סטלין נאלץ, באישורו של היטלר, לפלוש לפולין המזרחית על מנת להשיג לעצמו מספר ערובות נוספות כנגד היטלר בגבול המערבי של ברית המועצות. אולם כתוצאה ממאורעות אלו, רכשה ברית-המועצות גבול משותף עם גרמניה, ומעצם עובדה זו הפכה הסכנה מגרמניה מנצחת לישירה הרבה יותר, בעוד שתלותו של סטלין בהיטלר גדלה במידה רבה.

 

ההתפתחות וההמשך של האפיזודה של חלוקת פולין היתה בזירה הסקנדינבית. היטלר לא יכול היה שלא לתת רמז כלשהו ל"ידידו" סטלין לכך שהוא תכנן לתפוס את ארצות סקנדינביה. סטלין לא יכול היה שלא להתכסות בזיעה קרה. לאחר הכל, סימל הדבר שליטה גרמנית מוחלטת על הים הבלטי, על פינלנד, וכך היווה איום ישיר ללנינגרד. פעם נוספת נאלץ סטלין לחפש ערובות נוספות כנגד בן-בריתו, הפעם בפינלנד.  אולם שם הוא נתקל בהתנגדות רצינית. ה"סיור הצבאי" נגרר. בינתיים איימה סקנדינביה להיהפך לזירת הלוחמה העיקרית. היטלר, שהשלים את הכנותיו למהלומה כנגד דנמרק ונורבגיה, תבע שסטלין יחתום על שלום בהקדם. על סטלין היה לנטוש את תכניותיו, ולוותר על סובייטיזציה של פינלנד. אלו הם המאפיינים הבולטים של מהלך המאורעות בצפון-מערב אירופה.

 

אומות קטנות במלחמה האימפריאליסטית

 

בתנאים של מלחמת עולם, לגשת לשאלות גורלן של מדינות קטנות מנקודת המבט של "עצמאות לאומיה", "נייטרליות", וכו' - משמעותו להישאר בתחום המיתולוגיה האימפריאליסטית. המאבק כרוך בשליטה על העולם. שאלת הקיום של ברית-המועצות תיפתר במהלך מאבק זה. בעיה זו, הנשארת כיום ברקע, תגיע ברגע מסוים למרכז הבמה. במה שנוגע למדינות מסדר גודל קטן ושני - כבר כיום הן כלי-משחק בידי המעצמות הגדולות. החופש היחסי שעדיין נותר בידיהן, וגם זאת רק במידה מוגבלת, הוא החופש לבחור בין אדונים.                     ,%

 

בנורבגיה נאבקות שתי ממשלות לזמן מה, ממשלת הנאצים הנורבגיים, בחיפוי הגייסות הגרמניים בדרום, והממשלה הסוציאל-דמוקרטית הוותיקה עם המלך שלה בצפון.

 

האם היה על הפועלים הנורבגיים לתמוך במחנה ה"דמוקרטי" כנגד המחנה הפשיסטי? על-פי האנלוגיה עם ספרד, זה עלול להיראות במבט ראשון כאילו יש לענות על שאלה זו בחיוב. במציאות תהיה זו השגיאה הגסה ביותר. בספרד היתה זו מלחמת אזרחים מבודדת; התערבותן של מעצמות אימפריאליסטיות זרות, חשובה ככל שתהיה כשלעצמה, נותרה בכל זאת גורם מדרג שני. העניין בנורבגיה הוא ההתנגשות הישירה והמיידית בין שני מחנות אימפריאליסטיים, שבידיהן הממשלות הנורבגיות הנלחמות זו בזו הינן רק כלי עזר. בזירה העולמית איננו תומכים לא במחנה בנות-הברית ולא במחנה גרמניה. כתוצאה מכך, עין לנו את הסיבה או ההצדקה הקלות שבקלות לתמוך באחד מכליהם הזמניים בתוך נורבגיה עצמה.

 

אותה גישה יש ליישם לפינלנד. מנקודת המבט של האסטרטגיה של הפרולטריון העולמי, ההתנגדות בפינלנד לא היתה פעולת הגנה לאומית עצמאית יותר מאשר זו של ההתנגדות בנורבגיה. זה הומחש באופן הטוב ביותר על-ידי הממשלה הפינית עצמה שהעדיפה להפסיק התנגדות כלשהי מאשר שפינלנד תיהפך במלואה לבסיס צבאי של אנגליה, צרפת וארצות-הברית. גורמים משניים, כמו עצמאותה הלאומית של פינלנד או של נורבגיה, הגנת הדמוקרטיה, וכו', חשובים ככל שיהיו כשלעצמם, הינם כעת משולבים במאבק של כוחות עולמיים רבי-עצמה הרבה יותר והינם כפופים אליהם לגמרי. עלינו לנכות גורמים משניים אלו ולקבוע את מדיניותנו בהתאם לגורמים הבסיסיים.

 

התזיסים הפרוגרמתיים של האינטרנציונל הרביעי על מלחמה נתנו תשובה ממצה לשאלה זו לפני שש שנים. תזיסים אלו קובעים: "רעיון ההגנה הלאומית, במיוחד אם הוא משתלב ברעיון של הגנת הדמוקרטיה, יכול להיות מנוצל בקלי-קלות על מנת לתעתע בפועלים של ארצות קטנות ונייטרליות (שוויץ, במיוחד בלגיה, ארצות סקנדינביה...)." ובהמשך: "רק סתומים זעיר-בורגניים (כמו רוברט גרים) מעיירה שוויצרית שכחת-אל יכולים להאמין ברצינות שמלחמת העולם אליה הם יגררו הינה אמצעי להגנת עצמאותה של שוויץ". זעיר-בורגניים אחרים, טיפשים לא פחות, דמיינו שמלחמת העולם הינה אמצעי להגנת פינלנד, שאפשרי הוא לקבוע אסטרטגיה פרולטרית על בסיס אפיזודה טקטית כמו פלישת הצבא האדום לפינלנד.

 

גרוזיה ופינלנד

 

כשם שבשביתות המכוונות נגד בעלי-הון גדולים, הפועלים לעתים תכופות גורמים במהלך השביתה לפשיטות רגל בחברות זעיר-בורגניות מכובדות מאד - כך במאבק צבאי נגד האימפריאליזם, או בחיפוש אחר ערובות צבאיות כנגד האימפריאליזם, מדינת הפועלים - אפילו תהיה בריאה ומהפכנית לחלוטין - עלולה למצוא עצמה נאלצת להפר את עצמאותה של ארץ קטנה זו או אחרת. דמעות על האכזריות של מלחמת המעמדות בזירה הפנימית או הבינלאומית יכולות להישפך ובצדק על-ידי בורים וצרי-אופק דמוקרטיים אבל לא על-ידי מהפכנים פרולטריים.

 

ב-1921, הרפובליקה הסובייטית הביאה לסובייטיזציה כפויה של גרוזיה, שהיוותה שער פרוץ בפני מתקפה אימפריאליסטית בקווקז. מנקודת המבט של עקרונות ההגדרה הלאומית, ניתן היה לומר הרבה נגד סובייטיזציה שכזו. מנקודת המבט של הרחבת הזירה של המהפכה הסוציאליסטית, התערבות צבאית בארץ איכרית היתה צעד מפוקפק למדי. מנקודת המבט של הגנתה העצמית של מדינה הפועלים המוקפת באויבים, סובייטיזציה כפויה היתה מוצדקת: שמירתה של המהפכה הסוציאליסטית באה לפני עקרונות דמוקרטיים פורמליים.

 

האימפריאליזם העולמי ניצל זמן רב את שאלת האלימות בגרוזיה כקריאת הקרב לגיוס דעת הקהל העולמית כנגד הסובייטים. האינטרנציונל השני הנהיג מערכה זו. מדינות ההסכמה שאפו להכין אפשרות להתערבות צבאית חדשה כנגד הסובייטים.

 

בדיוק באותו האופן כמו במקרה של גרוזיה, ניצלה הבורגנות העולמית את הפלישה לפינלנד לגיוס דעת קהל כנגד ברית-המועצות. גם במקרה זה התבלטה הסוציאל-דמוקרטיה באוונגרד של האימפריאליזם הדמוקרטי. ה"מחנה השלישי" האומלל של הזעיר-בורגנים הנסים בבהלה בא כמאסף.

 

בכל זאת, יחד עם הדמיון הבולט בין שתי דוגמאות אלו של התערבות צבאית קיים הבדל עמוק.  ברית-המועצות של היום הינה רחוקה מהיות הרפובליקה הסובייטית של 1921. התזיסים של האינטרנציונל הרביעי מ-1934 על שאלת המלחמה קובעים: "התפתחותו המפלצתית של ביורוקרטיזם סובייטי ותנאי הקיום העלובים של העמלים הפחיתו בהרבה את כוח המשיכה של ברית-המועצות עבור מעמד הפועלים העולמי". המלחמה הסובייטית-פינית חשפה לחלוטין, ובאופן ציורי, שבטווח ירייה מלנינגרד, עריסתה של מהפכת אוקטובר, אין המשטר הנוכחי של ברית-המועצות מסוגל להיות גורם מושך. ובכל זאת לא נובע מכך שיש להסגיר את ברית-המועצות לאימפריאליסטים - אלא רק שיש לשחרר את ברית-המועצות מידי הביורוקרטיה.

 

"היכן מלחמת האזרחים"?

 

"אבל היכן מלחמת האזרחים בפינלנד שאותה הבטחת?" - מקשים מנהיגי האופוזיציה לשעבר, שהפכו כעת למנהיגי ה"מחנה השלישי". לא הבטחתי דבר. רק ניתחתי את אחד הכיוונים האפשריים של ההתפתחות בהמשך של הקונפליקט הסובייטי-פיני. תפיסת בסיסים בודדים בפינלנד היתה בגדר הצפוי בדיוק באותה מידה כמו כיבושה המלא של פינלנד. תפיסת בסיסים הניחה מראש את שימורו של המשטר הבורגני בכל שאר הארץ. כיבוש הניח מראש תהפוכה חברתית שהיתה בלתי-אפשרית ללא עירובם של הפועלים והאיכרים העניים יותר במלחמת אזרחים. המשא ומתן הדיפלומטי הראשוני בין מוסקבה להלסינקי הצביע על ניסיון לפתור את השאלה באופן בה היא נפתרה במדינות הבלטיות האחרות. התנגדותה של פינלנד אילצה את הקרמלין להשיג את מטרותיו באמצעות צעדים צבאיים. סטלין יכל להצדיק את המלחמה בפני ההמונים הרחבים רק על-ידי סובייטיזציה של פינלנד. מינויה של ממשלת קואוסינן הצביע על כך שהגורל הצפוי לפינלנד הוא לא זה של המדינות הבלטיות, אלא זה של פולין, שם סטלין - ולא חשוב מה מקשקשים כותבי-הטורים החובבניים של ה"מחנה השלישי" - מצא עצמו נאלץ לעורר מלחמת אזרחים ולהפוך את יחסי הקניין.

 

ציינתי מספר פעמים שאם המלחמה בפינלנד לא היתה שקועה במלחמה כללית, ושאם סטלין לא היה נאלץ לסגת בפני איום מבחוץ, אזי היה מוכרח לבצע את הסובייטיזציה של פינלנד. משימה זו כשלעצמה היתה קשה הרבה יותר מאשר הסובייטיזציה של פולין המזרחית. קשה יותר מנקודת מבט צבאית, משום שפינלנד היתה מוכנה טוב יותר. קשה יותר מנקודת מבט לאומית, משום שלפינלנד מסורת ארוכה של מאבק לעצמאות לאומית מרוסיה, בעוד האוקראינים והרוסים-הלבנים נלחמו נגד פולין. קשה יותר-מנקודת מבט חברתית, משום שהבורגנות הפינית פתרה בדרכה שלה את הבעיה האגררית הקדם-קפיטליסטית באמצעות היצירה של זעיר-בורגנות חקלאית. ובכל זאת, נצחונו הצבאי של סטלין על פינלנד היה ללא ספק מאפשר לגמרי את הפיכת יחסי הקניין עם יותר או פחות סיוע מפועלים ואיכרים-קטנים פיניים.

 

מדוע, אם כן, לא ביצע סטלין תכנית זו? משום שהחל גיוס ענקי של דעת הקהל הבורגנית נגד ברית-המועצות. משום שאנגליה וצרפת הציבו ברצינות את השאלה של התערבות צבאית. ולבסוף - אבל לא פחות חשוב - משום שהיטלר לא יכל להמתין יותר. הופעתם של גייסות אנגליים וצרפתיים בפינלנד - משמעותה היתה איום לתכניות הסקנדינביות של היטלר שהתבססו על קשירת קשר והפתעה. כשהוא תפוס במלחציים של סכנה כפולה - מצד אחד מבנות הברית, ומן הצד האחר היטלר – סטלין נטש את הסובייטיזציה של פינלנד, בהגבילו עצמו לתפיסת עמדות אסטרטגיות בודדות.

 

אנשי ה"מחנה השלישי" (מחנה הזעיר-בורגנות הנסה בבהלה) מחברים כעת את הבניין הבא: טרוצקי מסיק על מלחמת האזרחים בפינלנד מהאופי המעמדי של ברית-המועצות; זה שלא הופיעה מלחמת אזרחים מצביע על כך שברית-המועצות אינה מדינת פועלים. במציאות לא היה צורך כלשהו "להסיק" באופן לוגי מלחמת אזרחים אפשרית בפינלנד מהגדרה סוציולוגית של ברית-המועצות - היה זה מספיק להתבסס על הניסיון של מזרח פולין. הפיכת יחסי הקניין שבוצעה שם יכלה להיות מושגה רק על-ידי המדינה שנולדה ממהפכת אוקטובר. הפיכה זו נכפתה על אוליגרכית הקרמלין בשל מאבקה לשימור עצמי בתנאים מיוחדים. לא היה הבסיס הקל שבקלים להטיל ספק שבתנאים מקבילים היא תימצא עצמה נאלצת לחזור על אותה פעולה עצמה בפינלנד. זה כל מה שציינתי! אלא שהתנאים השתנו במהלך המאבק. מלחמה, כמו מהפכה, מפתחת לעיתים קרובות תפניות חדות. עם הפסקת הפעולות הצבאיות של הצבא האדום, כמובן, אי אפשר היה לדבר על התפתחות מלחמת אזרחים בפינלנד.

 

תחזית היסטורית היא תמיד מותנית וככל שהתחזית היא יותר קונקרטית, כך היא גם מותנית יותר. תחזית איננה שטר חוב שניתן לפרוע אותו בתאריך מסוים. תחזית מתווה רק את המגמות הברורות של ההתפתחות. אבל יחד עם מגמות אלו פועל סדר שונה של כוחות ומגמות, שברגע מסוים מתחיל להיות מכריע. כל אלו הרוצים תחזיות מדויקות של מאורעות קונקרטיים צריכים להתייעץ באסטרולוגים. תחזית מרקסיסטית עוזרת רק בהתמצאות ובנתינת כיוון. ציינתי סייגים מספר פעמים בנוגע להתניה של התחזית שלי כאחת מתוך מספר כיוונים אפשריים. להיאחז עתה, כמו לסלע הישועה, לעובדה היסטורית מדרגת חשיבות עשירית שגורלה של פינלנד נקבע באופן זמני לפי הדפוס של ליטא, לטביה ואסטוניה ולא לפי הדפוס מזרח-פולין - כך יכול לקרות רק למלומדים עקרים או - מנהיגי ה"מחנה השלישי".

 

הגנת ברית-המועצות

 

כמובן, הסתערותו של סטלין על פינלנד לא היתה רק מעשה להגנת ברית-המועצות. הפוליטיקה של ברית-המועצות מודרכת על-ידי הביורוקרטיה הבונפרטיסטית. ביורוקרטיה זו עסוקה בראש ובראשונה בכוחה, בפרסטיז'ה שלה ובהכנסותיה. היא מגנה על עצמה הרבה יותר טוב משהיא מגנה על ברית-המועצות. היא מגנה על עצמה על חשבון ברית-המועצות ועל חשבון הפרולטריון העולמי. זה נחשף באופן ברור לגמרי במשך כל מהלך הקונפליקט הסובייטי-פיני. לכן איננו יכולים לקחת על עצמנו, בין במישרין ובין בעקיפין, אף צל של אחריות עבור הפלישה לפינלנד, המהווה רק חוליה בודדת בשרשרת הפוליטיקה של הביורוקרטיה הבונפרטיסטית.

 

דבר אחד הוא להתייצב לימינו של סטלין, להגן על מדיניותו, לקחת אחריות עבורה - כפי שעושה הקומינטרן, הנודע לשמצה כפל-כפליים - ודבר אחר הוא להסביר למעמד הפועלים העולמי שיהיו פשעיו של סטלין אשר יהיו, איננו יכולים להרשות לאימפריאליזם העולמי למחוץ את ברית-המועצות, לכונן-מחדש את הקפיטליזם, ולהפוך את הארץ של מהפכת אוקטובר לקולוניה. באותה מידה, הסבר זה מספק את הבסיס להגנה שלנו על ברית-המועצות.

 

הניסיון של התבוסתנים על-תנאי, זאת אומרת, ההרפתקנים בתבוסתנות, לחלץ עצמם מקשייהם על-ידי הבטחה שבמידה ובנות-הברית יתערבו הם ישנו את מדיניותם התבוסתנית למדיניות מיגננתית, הוא התחמקות נבזית. באופן כללי, זה לא קל לקבוע מדיניות לפי השעון עצר, ובמיוחד בתנאי מלחמה. בימים הגורליים של המלחמה הסובייטית-פינית, כפי שנודע עתה - הגיעו המטות הכלליים של בנות-הברית למסקנה שסיוע רציני ומהיר לפינלנד יוכל לבוא רק על-ידי השמדת מסילת הברזל של מורמנסק על-ידי הפצצה אווירית. מנקודת המבט של האסטרטגיה היה זה נכון למדי. שאלת התערבותם או אי-התערבותם של חילות האוויר של בנות-הברית תלויה על חוט השערה. על אותו חוט שערה עצמו, כפי הנראה, מיטלטלת גם העמדה העקרונית של ה"מחנה השלישי". אבל כבר בהתחלה חשבנו שהיה זה נחוץ לקבוע עמדה בהתאם למחנות המעמדיים הבסיסיים במלחמה. זה בטוח הרבה יותר.

 

לא נסגיר לאויב עמדות שכבר כבשנו

 

מדיניות התבוסתנות איננה ענישת ממשלה מסוימת על פשע זה או אחר אותו היא ביצעה, אלא מסקנה מיחסי המעמדות. הקו המרקסיסטי של התנהגות בעת מלחמה אינו מבוסס על שיקולים מוסריים מופשטים וסנטימנטליים, אלא על הערכה חברתית של המשטר ביחסיו ההדדיים עם משטרים אחרים. תמכנו בחבש לא משום שהנגוס[1] היה עדיף על מוסוליני מבחינה פוליטית או "מוסרית" אלא משום שההגנה על ארץ נחשלת כנגד דיכוי קולוניאלי מנחיתה מהלומה על האימפריאליזם, שהוא האויב העיקרי של מעמד הפועלים העולמי. אנו מגנים על ברית-המועצות ללא תלות במדיניות הנגוס של מוסקבה בשל שתי סיבות יסודיות. ראשית, תבוסתה של ברית-המועצות תספק לאימפריאליזם משאבים אדירים חדשים ותוכל להאריך בשנים רבות את ייסורי הגסיסה של החברה הקפיטליסטית. שנית, היסודות החברתיים של ברית-המועצות, כשהם מטוהרים מהביורוקרטיה הפרזיטית, מסוגלים להבטיח קידמה כלכלית ותרבותית בלתי-מוגבלת, בעוד שיסודות הקפיטליזם אינם פותחים שום אפשרויות מלבד ריקבון נוסף.

 

מה שמסיר את המסכה מהמבקרים הרעשניים הוא יותר מכל זה שהם המשיכו לראות בברית-המועצות מדינת פועלים בזמן שסטלין החריב את המפלגה הבולשביקית; כשהוא החניק את המהפכה הפרולטרית בספרד; כשהוא בגד במהפכה העולמית בשם של "חזיתות עממיות" ו"בטחון קיבוצי". בכל התנאים הללו הם הכירו בצורך להגנה על ברית-המועצות כמדינת פועלים! אבל לא הספיק אותו סטלין לפלוש לפינלנד ה"דמוקרטית", לא הספיקה דעת הקהל הבורגנית של מדינות הדמוקרטיה האימפריאליסטיות - שחיפו על כל פשעיו של סטלין נגד הקומוניסטים, הפועלים והאיכרים ואישרו אותם - יללו עד לשמיים, ממציאינו החדשים הצהירו מייד: "אכן, זה בלתי נסבל!" ובעקבות רוזבלט הם הכריזו על חרם מוסרי כנגד ברית-המועצות.

 

הסברו של רופא האליל המלומד בורנהם לרעיון שמהגנתנו על ברית-המועצות, יוצא שאנו מגנים על היטלר, הינו דוגמא פשוטה וקטנה של הטמטום הזעיר-הבורגני הרוצה לדחוס מציאות סתירתית לתוך מסגרת של היקש דו-ממדי. האם על-ידי הגנה על הרפובליקה הסובייטית לאחר הסכם השלום של ברסט-ליטובסק תמכו הפועלים בהוהנצולרן[2]? כן או לא? התזיסים הפרוגרמתיים של האינטרנציונל הרביעי על מלחמה, העוסקים בשאלה זו בפירוט קובעים באופן חד-משמעי שהסכמים בין מדינה סובייטית ומדינה אימפריאליסטית זו או אחרת אינם שמים הגבלות כלשהן על המפלגה המהפכנית של אותה מדינה. האינטרסים של המהפכה העולמית עומדים מעל להתקשרות דיפלומטית מבודדת, מוצדקת ככל שזו תהיה כשלעצמה. על-ידי ההגנה על ברית-המועצות אנו נאבקים בהרבה יותר רצינות נגד סטלין, וגם נגד היטלר, מאשר עושים זאת בורנהם ושות'.

 

למען האמת, בורנהם ושכטמן לא עומדים לבדם. גם לאון ג'והו (Jouhaux), הסוכן הידוע לשמצה של הקפיטליזם הצרפתי, מתמלא זעם נוכח העובדה ש"הטרוצקיסטים מגנים על ברית-המועצות." מי צריך לזעום אם לא הוא! אבל יחסנו כלפי ברית-המועצות זהה ליחסנו כלפי ה-ס.ג'.ט.[3]: אנו מגנים עליו כנגד הבורגנות למרות העובדה שבראש הקונפדרציה נמצאים נוכלים כמו לאון ג'והו המרמה את הפועלים ובוגד בהם בכל צעד ושעל. המנשביקים הרוסיים גם הם מייללים: "האינטרנציונל הרביעי נמצא במבוי סתום"! משום שהאינטרנציונל הרביעי עדיין ממשיך להכיר בברית-המועצות כמדינת פועלים. אדונים אלו הם בעצמם חברי האינטרנציונל השני, המונהג על-ידי בוגדים רמי-מעלה כגון ראש העיר הבורגני הטיפוסי הויסמנס ולאון בלום, שבגדו על רקע של מצב מהפכני רב-סיכויים במיוחד ביוני 1936 ועל-ידי כך אפשרו את המלחמה הנוכחית. המנשביקים מכירים במפלגות האינטרנציונל השני כמפלגות פועלים אבל מסרבים להכיר בברית-המועצות כמדינת פועלים בטיעון שבראשה עומדים בוגדים ביורוקרטיים. כזב זה מסריח מרוב חוצפה וציניות. סטלין, מולוטוב וכל השאר, כשיכבה חברתית, הינם לא טובים יותר ולא גרועים יותר מאשר הבלומים, הג'והואים, הסיטרינים, התומאסים וכו'. ההבדל ביניהם מסתכם בכך שסטלין ושות' מנצלים ומקלקלים את היסוד הכלכלי החיוני של הפיתוח הסוציאליסטי בעוד הבלומים נאחזים ביסודות הרקובים לחלוטין של החברה הקפיטליסטית.

 

יש לבחון את מדינת הפועלים כפי שהיא צמחה מהמעבדה חסרת הרחמים של ההיסטוריה ולא כפי שהיא מדומיינת על-ידי פרופסור "סוציאליסטי" המחטט באפו אגב הרהורים. זוהי חובתם של מהפכנים להגן על כל הישג של מעמד הפועלים אפילו שהתעוות על-ידי הלחצים של כוחות עוינים. אלו שאינם מסוגלים להגן על עמדות ישנות לעולם לא יכבשו עמדות חדשות.

 

 

 

 

 

"המצב העולמי ותחזיות"[4]

 

שאלה: בתור מפקד לשעבר של הצבא האדום, האם לדעתך היה זה הכרחי שהסובייטים ייכנסו למדינות הבלטיות, פינלנד ופולין, כדי להגן על עצמם טוב יותר מפני תוקפנות? האם אתה סבור שיש הצדקה לכך שמדינה סוציאליסטית גורמת להתפשטות הסוציאליזם למדינה שכנה בכוח הנשק?

 

תשובה: אין ספק ששליטה על הבסיסים הצבאיים בחוף הבלטי מעניקה יתרונות אסטרטגיים. אולם לא זה בלבד קובע את השאלה של פלישה למדינות שכנות. ההגנה על מדינת פועלים מבודדת תלויה הרבה יותר בתמיכה ההמונים העובדים בכל רחבי העולם מאשר שתיים או שלוש נקודות אסטרטגיות נוספות. עובדה זו הוכחה באופן חד משמעי על-ידי ההיסטוריה של ההתערבות הזרה במלחמת האזרחים שלנו ב-1918-20.                              -

 

רובספייר אמר שאנשים לא אוהבים מיסיונרים עם כידונים. כמובן אין בכך כדי לשלול את הזכות ואת החובה לתת סיוע צבאי מבחוץ לעמים המתקוממים נגד דיכוי. למשל, ב-1919, כשמדינות הסכמה חנקו את המהפכה ההונגרית, היתה לנו כמובן הזכות לעזור להונגריה באמצעים צבאיים. סיוע זה היה זוכה להבנה ולהצדקה של ההמונים העמלים של העולם. לרוע המזל היינו חלשים מדי. כעת הקרמלין חזק הרבה יותר מבחינה צבאית. לעומת זאת, הוא איבד אח האמון של ההמונים הן בתוך הארץ והן מחוצה לה.

 

לו היתה קיימת דמוקרטיה סובייטית בברית-המועצות; לו הקידמה הטכנולוגית היתה מלווית בגידול בשוויון סוציאליסטי; לו הביורוקרטיה היתה גוועת ומפנה מקומה לשלטון עצמי של ההמונים - מוסקבה היתה מהווה כוח משיכה כה אדיר, בפרט לשכנותיה הקרובות ביותר - שהקטסטרופה העולמית הנוכחית היתה דוחפת באופן בלתי-נמנע את המוני פולין (לא רק אוקראינים ורוסים-לבנים אלא גם פולנים ויהודים) כמו את המוני מדינות הבלטיות - לדרך האיחוד עם ברית-המועצות.

 

כיום תנאי מוקדם חשוב זה להתערבות מהפכנית קיים, אם בכלל, בדרגה קטנה ביותר. חניקת עמי ברית-המועצות, במיוחד המיעוטים הלאומיים, בשיטות משטרתיות דחתה את רוב המוני העמלים של הארצות השכנות ממוסקבה. פלישת הצבא האדום נתפסת על-ידי האוכלוסיות לא כמעשה שחרור אלא כמעשה אלימות, וכך מקלה על גיוס דעת הקהל העולמית נגד ברית-המועצות על-ידי המעצמות האימפריאליסטיות. זו הסיבה שבחשבון אחרון היא תביא יותר נזק מאשר יתרונות לברית-המועצות.

 

הערות